|
|
| |
ההיסטוריה של טעויות מפוארות
פרופ' מנחם פיש*
ריאיינו: ד"ר טוביה דרסלר וד"ר אליה קוקלין
תולדות המדע הם דברי ימי הטעויות המפוארות המעניינות ביותר. בריאיון זה טוען
פרופ' מנחם פיש, שההישגים שהושגו אינם מחייבים טקסים או הענקת פרסים, אלא דיון
רציני ונוקב ב"מוצר" של המדען - התעסקות מתוך כבוד במוצר ובמי שיצר אותו. לדעתו,
האלמנט החשוב ביותר ביחסים בין אנשי המדע היוצר דיאלוג מפרה ומחולל את הקדמה
המדעית הוא אלמנט הביקורת.
הספקנות והביקורתיות הן תנאי הכרחי ליצירתיות ולגילוי מדעי. מה שמניע להשבחה אינו
השבח אלא הביקורת.
דומה שהמאה ה- 20 היא המאה של המדע.
נכון אמנם שהיו למדע תקופות פריחה גם במאות קודמות והיו גילויים, המצאות ומדענים
שנכנסו להיסטוריה וזכו להילה של הרואיות, אבל הקצב וההישגים שהם נחלת המדע
והטכנולוגיה בעשרות השנים האחרונות עולים על כל דמיון.
האם זוכה המדע והאם זוכים המדענים ליחס הנכון ולכבוד הראוי? מה טיבו? היכן שוכן
אותו כבוד ראוי בין הערצה ללא סייג ליחס של זלזול?
מצוידים בתהיות האלה ובשאלות נוספות יצאנו לשוחח עם פרופ' מנחם פיש, פילוסוף
של המדע.
"להתייחס אל מדען בכבוד זה לקחת אותו ברצינות", קובע פרופ' פיש בפשטות. "כלומר, לא
כיבודים כמו, למשל, טקסים, כתרים ומדליות, אלא פשוט לדון דיון רציני ונוקב ב'מוצר'
שלו.
לקחת אדם ברצינות אין פירושו לומר לו כן על כל דבר כמו חסיד שוטה, וגם לא לשלול כל
דבר על מנת להישמע מקורי, אלא לנסות לעזור לאדם לראות את מה שהוא מתקשה לראות
בעצמו".
כאן אתה מדבר על יחס של כבוד בין המדענים לבין עצמם.
"האלמנט החשוב ביותר ביחסים בין איש מדע אחד לרעהו, האלמנט שיוצר דיאלוג מפרה
ומחולל את הקדמה המדעית הוא אלמנט הביקורת.
אנחנו, כולנו, מבקרים רעים של עצמנו. אנחנו ננעלים בתוך מערכת המושגים שלנו,
נתקעים בתיאוריות של עצמנו. לכן, העימות המדעי יכול וצריך לסייע למדען להתעמת עם
עבודתו שלו.
העזרה הגדולה ביותר שאפשר להושיט לחוקר היא לסייע לו לחשוף את הפגמים במחקרו.
אינשטיין אמר: כששואלים את הטבע שאלה כללית, לטבע יש שתי תשובות - או שהוא עונה
'לא' או שהוא עונה 'אולי', אבל הטבע לעולם לא עונה 'כן'.
אין לנו שום דרך לוודא שמה שאנחנו חושבים הוא באמת נכון. גם אם המין האנושי יעסוק
במחקר מדעי מהבוקר עד הערב, אין שום דרך לבדוק שתיאוריה מסוימת אכן נכונה".
מה, אם כן, מניע את הקהילה המדעית?
"הספקנות. כל עוד תיאוריה לא הוכחה כבעייתית, כל עוד היא לא נוגדת משהו אחר
שאנחנו יודעים, נמשיך להחזיק בה מבחינה רציונלית. אבל מה שלמדנו במאה ה- 20 הוא
שלאמת אין סימנים. המדע מתקדם על ידי ספקנות קונסטרוקטיבית. אין שום ערובה ואף לא
סימן לכך שתיאוריה היא אמיתית, ולכן כל שבידינו לעשות הוא להעמיד את השערותינו
לביקורת נוקבת ולבחון אותן שוב ושוב. במילים אחרות, המניע בעשייה המדעית הוא מניע
ביקורתי. לכן ההתנהגות של קהילת המדענים בינם לבין עצמם היא התנהגות למופת, כאשר
כל אחד מהם עושה למען רעהו את מה שהוא מתקשה לעשות למען עצמו - דהיינו, להיות מבקר
ידידותי".
* מנחם פיש הוא פרופ' לפילוסופיה של המדע באוניברסיטת תל-אביב
|
|
|
