|
|
| |
חפצים שימושיים/ הנרי פטרוסקי
ליאורה סלע
 חלק א'
סיפורו של סכו"ם
סיפורו של סכו"ם
אפשר להציע השערות על הרגלי האכילה של בני האדם הקדמונים תוך הסתמכות על דרך
האכילה של בעלי החיים. בני האדם הקדמונים השתמשו בשיניהם ובציפורניהם כדי לקרוע
נתחי פירות, בשר ודגים. עם זאת, השיניים והציפורניים שלהם לא היו חזקות וחדות דיין
כדי לחתוך את המזון לנתחים ראויים לאכילה. כדי להתגבר על חיסרון זה השתמש האדם
בחתיכות מעוצבות של צור וזכוכית וולקנית שקצותיהן השבורים חדים מאוד ולכן התאימו
לגירוד, לניקוב ולחיתוך של בשר וירקות. כדי להחזיק את הבשר מעל האש, השתמשו בני
האדם במקלות מחודדים שנלקחו מעצים ומשיחים המצויים בסביבת החיים שלהם. הסכין
המוכרת לנו היום התפתחה, אם כך, כתוצאה משילוב שני כלים נפרדים - הצור החד לחיתוך
והמקל המחודד לפילוח.
גם כשהסכין הפך לכלי אכילה מקובל בקרב המעמד הגבוה, המשיכו בני העם הפשוט להשתמש
בשיניהם ובאצבעותיהם לקריעת הבשר ולחיתוכו. עד ימי הביניים נהגו לאכול רק בסכין או
בשני סכינים, בדומה לאופן השימוש בסכין ובמזלג היום. עם זאת, החסרונות של הסכין
בייצוב הבשר בזמן חיתוכו הביאו להתפתחות המזלג. מזלגות המזון השימושיים הראשונים
היו בעלי שתי שיניים ושימשו בעיקר במטבח לחיתוך ולהגשה. המזלגות שימשו לאכילה
בחצרות מלכים של המזרח התיכון עוד במאה ה-7 לפני הספירה, ובשנת 1100 הגיעו לאיטליה
ולצרפת. רק במאה ה-14 החלו בארצות אלה להשתמש במזלגות באופן נרחב, בעוד שבאנגליה
נכנס המזלג לשימוש רק במאה ה-17. באמצעות המזלג הדו-שיני ניתן היה לבתר את הבשר
מבלי שיחליק וכן להעבירו מטס הביתור לטס ההגשה.
מזלג הביתור מילא את תפקידו ללא חסרונות ולכן לא חל בו שינוי מימי קדם. לעומתו,
מזלג השולחן הדו-שיני לא אפשר לשאת את המזון מבלי שנתחי מזון קטנים יפלו ממנו, בשל
הרווח בין שתי שיניו. הצורך להתגבר על חיסרון זה הביא כבר במאות ה-18 וה-19
באירופה לעיצובם של מזלגות בעלי 3 ו-4 שיניים שנתנו מענה לבעיית הרווח בין
השיניים. האבולוציה של המזלג השפיעה מאוד גם על התפתחות סכין השולחן. היות שהסכין
שימש עתה יותר לחיתוך ופחות לנעיצה, נעשה חוד הסכין מיותר, והתפתח סכין בעל קצה
כהה ואפילו מעוגל , שסייע לגרוף את נתחי המזון אל מזלג האכילה. לעומת סכיני השולחן
שהתפתחותם היא תוצאת כישלונם התפקודי, השתנו סכיני המטבח רק במעט במשך השנים
ולהביהם נשארו מחודדים.
בשעה שבין סכין השולחן ומזלג השולחן המודרניים התפתחו יחסים סימביוטיים, התפתחה
הצורה הכללית של הכף באופן עצמאי - מכפות הידיים המתקערות, דרך הקונכיות שהיו
יעילות יותר מכפות הידיים בהחזקת נוזלים ללא הרטבת האצבעות ועד לכף המשמשת לאכילת
מזון נוזלי כיום.
סגנונות האכילה בסכין ובמזלג שהיו מקובלים באירופה, שונים מסגנון האכילה שהתפתח
באמריקה הקולוניאלית באותה תקופה. באירופה של המאה ה-18 נעשה השימוש בסכין ומזלג
מקובל למדי: הסכין הוחזקה ביד ימין וחתכה את המזון שהובא לפה באמצעות המזלג.
באמריקה, לעומת זאת, המזלג היה נדיר. המתיישבים הראשונים השתמשו בסכין ובכף. רק
במאה ה-19 החליף המזלג את הכף, ודרך האכילה המקובלת בסכין ובכף הוחלפה בדרך האכילה
במזלג ובסכין.
סגנון האכילה במזלג ובסכין המקובל בתרבות המערבית אינו הדרך היחידה שבעזרתה פתרו
בני תרבות את הבעיה הטכנית של הבאת האוכל מהשולחן אל הפה. מקלוני האכילה, למשל,
התפתחו במזרח הרחוק לפני כ-5000 שנה כשלוחות של האצבעות. כשם שכלי האכילה המערביים
התפתחו בתגובה לחסרונות ממשיים ומובחנים, כך גם צורתם של מקלוני האכילה המודרניים
שבהם משתמשים במזרח - צורה מעוגלת בקצה הנוגע באוכל ומרובעת בקצה המוחזק על ידי כף
היד - התפתחה מכיוון שמקלות מעוגלים המצויים בטבע לא מילאו את תפקידם בשלמות.
לטענת פטרוסקי, הסיפור המתאר את התפתחות צורתם של כלי האכילה שלנו אינו אלא דוגמה
אחת לעקרון יסוד וכך הוא מסכם בספרו: "ההשערות בדבר התפתחותם של חפצים פשוטים
לכאורה דוגמת סכין, מזלג ומקלוני האכילה מוכיחות שהאמירה 'צורך צר צורה' אינה
יכולה להיות עקרון מנחה להבנת הדרך שבה מתעצבת צורתם של חפצים. צורתם של הדברים
עוקבת והולכת אחר כישלונם הממשי והמובחן בעשיית הדבר שהם אמורים לעשות... מתוך
התמקדות בחסרונות ובפגמים, שינו המחדשים את החפצים האלה כדי לסלק את הליקויים ובכך
יצרו חפצים חדשים ומשופרים. מחדשים ומעצבים במקומות שונים, שהתחילו בפתרונות
בסיסיים לבעיה יסודית אחת, נתנו את דעתם על חסרונות שונים בזמנים שונים וכך ירשנו
חפצים המיוחדים לתרבויות מסוימות" (שם, עמוד 29).
האדם אינו יכול לחיות ללא מזון, מים ואוויר, אך אין לו צורך בסיסי במזלג, במיזוג
אוויר או בקרח. על פי פטרוסקי, השאיפה המתמדת לשיפור איכות החיים שלנו, ולא
הצרכים, היא הכוח המניע את הטכנולוגיה. כישלונו של החפץ למלא את תפקידו הוא המניע
את התפתחותו. זהו העיקרון המרכזי השולט בכל המצאה וחידוש.
את תוקף ההשערות שלו על דרך התפתחותם של כל החפצים הטכנולוגיים מוכיח פטרוסקי
באמצעות מבחר של דוגמאות העוסקות בהתפתחות חפצים יום-יומיים כמו, למשל, הסיכה
והמהדק, הקרסים והרוכסן, האלומיניום ואריזת ההמבורגר, המסור והצבת, בקבוקים
ופקקים, קופסאות שימורים ופותחנים, הגשר התלוי וסרט ההדבקה השקוף.
גילויי הכישלונות בתפקודם ובתפעולם של חפצים, המתוארים בדוגמאות המובאות בספר, הם
המניחים, לדעת המחבר, את היסודות המושגיים להבנת צורתם המתפתחת של חפצים. אלא
שהקביעה מהו כישלון ומהו שיפור אינה אובייקטיבית לחלוטין ומושפעת ממגוון שיקולים -
מן התפקודי ועד האסתטי, מן הכלכלי ועד למוסרי ומן הטכנולוגי ועד לחברתי-פוליטי -
שכולם יכולים למלא תפקיד בהגדרתו.
דוגמה מאלפת שנותן פטרוסקי לאופן השפעתם של שיקולים שונים על עיצוב המוצר היא
אריזת הקונכייה של חברת מקדונלד. כשהופיעה לראשונה בשנת 1975, נדמה היה לכול שזוהי
האריזה האידאלית להמבורגר במסעדות מזון מהיר. קופסת הפוליסטירן המוקצף לא רק שמרה
על החום והלחות, אלא גם ספגה כל טיפת שמן ונשארה נקייה. אריזה זו אפשרה גם לארוז
ולפתוח את ההמבורגר בקלות ובמהירות. עשר שנים מאוחר יותר נתפסה אריזה זו כבזבזנית
וכמסוכנת לסביבה, כתורמת לריבוי האשפה ולזיהום סביבתי. רשת המזון נאלצה עקב כך
לחזור לאריזת הנייר המקורית.
זוהי דוגמה להחלטות הנוגעות לעיצוב של חפצים אשר מניעיהן פוליטיים ולא טכנולוגיים,
והיא מעידה על הדינמיקה ועל המורכבות של האבולוציה של החפצים. עם זאת, למרות
השיקולים השונים המעורבים בעיצוב המוצר, העיקרון השולט מתגלם במושג כישלון;
דהיינו, חוסר הצלחה במילוי התפקיד הטכנולוגי כמו, למשל, שמירת ההמבורגר חם וטעים
ו/או כישלון במילוי התפקיד החברתי - יצירת סביבה בריאה ונקייה וכו'. כישלונה של
האריזה במילוי אחד התפקידים הללו מוביל לשינוי או לעיצוב מחודש שלה.
ההתפתחות של כל החפצים הטכנולוגיים נבדקת במבחן השימוש בהם, שכן רק אז עשויים
להתגלות הפגמים הדורשים שיפור. חנויות "הכול ליד שמאל" נוסדו רק כתוצאה מפגמים
שהתגלו על ידי איטרים בעת שימוש בחפצים שהותאמו לשימושם של ימניים. אמנם, לא תמיד
הממציאים, המעצבים והמהנדסים הם המגלים את כישלון החפצים למלא את ייעודם, אך הם
אלה אשר מוצאים את הפיתרונות.
אנו נוטים לקבל את העובדה שעולמנו אינו מושלם מבחינה טכנולוגית וממשיכים להשתמש
בחפצים יום-יומיים למרות מגרעותיהם. לעתים אנחנו אף משנים את התנהגותנו כדי לסגלה
לעולם המלאכותי, כפי שעושים האיטרים בהסתגלות לכלי השולחן של הימניים. יכולת
ההסתגלות של בני האדם לחוסר השלמות של החפצים היא אולי הגורם המכריע בביסוס הצורה
הסופית של רבים מהחפצים שאנו משתמשים בהם.
בספרו עוסק פטרוסקי באבולוציה של הטכנולוגיה בדרך הדדוקטיבית; כלומר, מן העיקרון
המבוסס על חקר האבולוציה של כלי השולחן אל סיפורם של חפצים שימושיים שונים.
באמצעותם מדגים המחבר את השערותיו על הדרך שבה מתפתחים חפצים טכנולוגיים.
פטרוסקי מתאר מצב מעגלי מורכב שבו התרבות והטכנולוגיה מקיימות ביניהן יחסי גומלין
דינמיים. מצד אחד, חפצים שונים כמו, למשל, סכיני שולחן, מזלגות שולחן ומקלוני
אכילה עונים בצורתם על בעיה יסודית אחת - הבאת האוכל אל הפה. מצד אחר, ההקשר
החברתי-תרבותי שבו החפצים ממלאים את תפקידם משפיע על הדרך שבה נוצרים הכלים ועל
צורתם. צורת החפצים, תכונותיהם והשימוש בהם מושפעים מפוליטיקה, ממנהגים, מאופנות
ומהעדפות אישיות, לא פחות משהם מושפעים מהטכנולוגיה, כשם שלאבולוציה של החפצים יש
השפעה עמוקה על מנהגים ועל יחסים חברתיים.
פטרוסקי מגיע למסקנותיו על התפתחות הטכנולוגיה בעקבות מחקר מקיף ועיון מעמיק
בספריות אוניברסיטאיות, בארכיונים של פטנטים, בקטלוגים ובמסמכים של יצרנים וחברות
רבות. בנוסף, הוא מסתמך על שיחות ועל התכתבויות ממושכות עם מהנדסים, עם מעצבים, עם
ממציאים ועם היסטוריונים של הטכנולוגיה שתרמו לעיצוב הרעיונות המוצגים בספרו. הוא
אינו מסתפק בהצגת התאוריה שלו בלבד, אלא מציג השקפות ודעות שונות להסבר התופעה של
המגוון העצום של החפצים בעולמנו. רשימה ביבליוגרפית עשירה ומפורטת ביותר מופיעה
בסוף הספר.
פטרוסקי, מהנדס במקצועו, מפליא לספר את סיפור התפתחותם של חפצים פשוטים המקיפים
אותנו בחיי היום-יום וחושף באמצעותם את הרעיון המרכזי המשותף, לדעתו, להתפתחות של
כל חפצים הטכנולוגיים.
הספר כתוב בצורה קולחת ומרתקת, ואין צורך להיות מומחה לטכנולוגיה על מנת לקרוא,
להבין וליהנות מהרעיונות המוצגים בו. כל מי שיש לו סקרנות ועניין בהבנת הסביבה
הטכנולוגית העושה את חיינו נוחים וקלים יותר, ימצא את עצמו מרותק לסיפוריהם של
החפצים השימושיים.
לעוסקים בהוראת מדע וטכנולוגיה - ספר זה מציג גישה שונה מהגישה הרווחת בקרב אנשי
המקצוע להבנת האבולוציה של הטכנולוגיה. בניגוד לתפיסה הרואה בצרכים
האנושיים-חברתיים את הגורמים להתפתחות הטכנולוגית, טוען פטרובסקי שחסרונותיהם של
חפצים הם המניעים את האבולוציה שלהם. אולם אפשר להתייחס לחסרונות אלה כאל גורמים
המעוררים צורך אנושי-חברתי לשפר את המוצר - הצורך בשיפור הוא המניע את האבולוציה
שלהם.
|
|
|
