|
|
| |
המוציא לחם מן האדמה
יאיר הראל
 עושר קדמון
אחרי אלפיים שנה
מלח הארץ
אוצרות מים המוות
פוספטים
בניין הארץ
"כמו חומר וכמו יוצר"
טיפת מזל ו... אנרגיה
אתגרי העתיד
***
"כי יש לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו. ברזל מעפר יקח ואבן יצוק נחושה…ארץ ממנה
יצא-לחם ותחתיה נהפך כמו אש. מקום ספיר אבניה ועפרות זהב לו." (איוב כ"ח, א-ו).
***
עושר קדמון
לו היה האדם הקדמון היושב בישראל יכול לייצא את חומרי הגלם שלו, אולי היו אבני
הצור תופשות מקום כענף (יצוא) ראשון במחשיבותו.
ארץ ישראל התברכה בצור – חומר הגלם העיקרי של התקופה הפריהיסטורית, החומר
שממנו הופקה אש וממנו נעשו רוב כליו של האדם הקדמון. כלי הצור של האדם הקדמון
מתקופת האבן העתיקה (הפליאוליטית) – למעלה מ-10,000 שנים לפנה"ס) מפוזרים בכל רחבי
הארץ – מהגליל בצפון ועד הנגב בדרום.
מאוחר יותר, בתקופת האבן החדשה (הניאוליטית – 7500-4000 שנים לפנה"ס) למד
האדם לביית בעלי חיים וצמחים והחל לייצר בעצמו מזון, לבוש ומגורים. הוא שִכלל את
כלי האבן, למד להכין גרזנים חדים, מכתשים ואבני רחיים לגריסה. בסוף אותה תקופה
התחיל בארץ עיבוד של חומר גלם חדש – חרסית, שממנו ייצרו כלי חרס והחלה
להתפתח טכנולוגיה ששילבה ידע בתהליכים כימיים ותרמיים.
אך גולת הכותרת של התקופה הייתה "הבשורה" החדשה של חומרי הגלם – נחושת.
ממקורות מקראיים ואחרים ברור שבארץ ישראל הפיקו נחושת בכמויות ניכרות. במחקר
ארכאולוגי מעמיק ויסודי שנערך בבקעת תמנע על-ידי הארכאולוג בנו רותנברג התגלה תנור
מצרי להפקת נחושת. התנור תוארך לסוף האלף הרביעי לפנה"ס. אתר תמנע נקבע כאחד
האתרים הקדומים ביותר בעולם מסוגו. בחפירות ארכאולוגיות באזור באר שבע (ביר מטר)
גילו תעשייה של כלי נחושת כבר מהאלף הרביעי לפנה"ס. תעשייה זו נסמכה כפי הנראה על
מסורת מטאלורגית מפותחת. כמו כן, מטמון של כלי נחושת שהתגלה במערה בנחל משמר במדבר
יהודה תוארך לתקופת הברונזה. מטמון זה הוא בעל ערך ייחודי למחקר ההיסטורי של
תעשיית המתכות בעולם והוא מעיד על רמה גבוהה של טכנולוגיית עיבוד.
***
"... ואת כל הכלים האוהל אשר עשה חירם למלך שלמה בית ה' נחושת ממורט. בכיכר הירדן
יצקם המלך במעבה האדמה בין סוכות ובין צרתן." (מלכים א' ז' מו' מז)
***
מסורת בדואית מקומית שנסמכה על כמה פסוקים מהתנ"ך קשרה את מכרות הנחושת בתמנע
לפועלו של שלמה המלך. אמונה עממית זאת הכתיבה אפילו את ראשיתו של המחקר הארכאולוגי
במקום, וכך נחפז הארכאולוג נלסון גליק להסיק ששלמה המלך ייצא נחושת מתמנע דרך נמל
עציון גבר המקראית (אילת של ימינו) ותמורת מתכת יקרה זו ייבא "זהב וכסף, שנהבים
וקופים ותוכיים" ועוד. יותר מאוחר נסתרה השערתו של נלסון גליק במחקר שערך
הארכאולוג הישראלי בנו רותנברג ועל פיו נקבע שהפקת הנחושת בתמנע נעשתה בידי
המצרים, הרבה לפני תקופת שלמה. הפקת הנחושת בתמנע נמשכה במקום גם לאחר תקופת
המצרים וכך, לסירוגין, ניצלו את אתר הכרייה תושבים מקומיים, מדיינים ולתקופה קצרה,
מאוחר יותר, גם הרומאים. למרות אלפי השנים שחלפו בין התקופות השונות נראה שמבחינת
שיטות ההפקה עצר הזמן מלכת וקדמונים מצרים ורומאים, השתמשו בשיטות דומות כדי לכרות
את הנחושת, להתיכה ולהפרידה מסלעי המקום.
מתקני ההפקה המצריים שהתגלו בתמנע מציינים את תחילתה של תקופת המתכות באזורנו.
בתקופה הכנענית (3150 - 1200 לפנה"ס) צעדה תעשיית המתכות צעד גדול קדימה כאשר החל
ייצור של מתכת מלאכותית, מסוג של נחושת ובדיל – ברונזה. מתכת עמידה וקשה זו
אפשרה את ייצור המחרשה שהזניקה את רמת העיבוד והייצור החקלאי. במקביל לטכנולוגיית
הברונזה החל גם השימוש בזהב, כסף, עופרת וזכוכית.
***
"והחוכמה מאין תבוא …לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז" (איוב כ"ח, י"ב, י"ז).
***
רוב החוקרים מייחסים את תחילת עיבוד הזכוכית למצרים הקדומה, אזור מצרים התחתונה
עשיר בחולות קוורץ שהוא חומר הגלם לייצור זכוכית. טכנולוגיית ייצור הזכוכית הייתה
קשה וערכו של חומר זה היה שווה לזהב. עדויות לטכנולוגיה לייצור זכוכית נמצאו בכתב
יתדות מן האלף השני לפנה"ס. הרשימות הנדירות הללו כללו הרכבים כימיים והוראות
ייצור מדויקות: צביעה, הקמת כבשנים וכו'. אך על פי ממצאים ארכאולוגיים אחרים,
ייצור הזכוכית החל הרבה קודם לכן, באלף הרביעי לפנה"ס במצרים העתיקה. בארץ התגלו
כלי זכוכית בחפירת לכיש, בית שאן, מגידו וחצור. הזכוכית שימשה להכנת תכשיטים
ולזיגוג פנימי לאיטום כלי חרס. באותה תקופה השתכללה גם תעשיית החרס שאימצה
טכנולוגיות וכלים מיובאים בעיקר על ידי "אדוני" הסחר הימי הפיניקים.
***
"וחרש לא יימצא בכל ארץ ישראל כי אמרו פלשתים פן יעשו העברים חרב או חנית. וירדו
כל ישראל הפלשתים ללטוש איש את מחרשתו ואת אתו ואת קרדומו." (שמואל ב', א-י"ג,
י"ט).
***
הברזל שהגיע מאסיה הקטנה בישר את תחילתה של תקופה נוספת – תקופת הברזל (1200
– 587 לפנה"ס). עמידותו וחוזקו הביאו לדחיקתה של מתכת הברונזה בייצור כלי עבודה
ומלחמה. המקור הראשון לברזל שממנו ייצרו בני האדם כלים, כבר באלף השלישי לפנה"ס,
היה מטאוריטים שנחתו על פני כדור הארץ. הפקת ברזל מעפרות נתגלתה כנראה רק באלף
השני לפנה"ס. הפקתו הייתה פשוטה: ערבוב העפרה עם פחם עץ והבערתו בתוך תנור. במזרח
הקרוב קיימים מרבצי ברזל מעטים, אך על פי המקרא (ראו הפסוק למעלה) ברור שיסודות
עיבוד הברזל היו ידועים לחרשי המתכת בארץ ישראל.
כלי הברזל אפשרו חציבה באבן והביאו להתפתחותה של תעשיית אבני גזית וכרייתן של אמות
מים תת קרקעיות (נקבת השילוח, למשל). בתנ"ך מובא שמו של תובל קין, אבי חרשי המתכת
של משפחת האדם "תובל קין לטש כלי נחושת וברזל" (בראשית ד, כ"ב). יותר מאוחר
מוזכרים הפלישתים כבעלי שליטה בלעדית על תעשיית הברזל.
בארץ אותרו ריכוזים מעטים של עפרות ברזל שמסיבות כלכליות אינם מנוצלים כיום באזור
רמים בגליל, ליד בקעת בית נטופה, למרגלות הר תבור ובכמה מקומות בנגב.
|
|
|
