|
|
| |
ממטמנה לפארק מִחזור – סיפורו של אתר חירייה
אייל שני, דני שטרנברג
 הר הזבל של המדינה
שיקום אתר
חירייה
***
עד אמצע שנות התשעים נקברה רוב הפסולת בישראל באתרי סילוק פסולת לא מאושרים ובמזבלות הגדולה במטמנות הפראיות בישראל הייתה חירייה.
***
הר הזבל של המדינה
***
הטמנת פסולת כפתרון "קצה" מולידה שלוש בעיות סביבתיות חדשות
***
כמות הפסולת המוצקה המיוצרת בישראל הולכת וגדלה משנה לשנה, עם העלייה ברמת החיים,
והגידול במספר התושבים – הנובע מקליטת עלייה וריבוי טבעי. מצבורי פסולת הם מקור
למפגעים סביבתיים חמורים שעיקרם זיהום של מקורות המים, מפגעי ריחות ועשן, מטרדי
ציפורים, חרקים מעופפים, מכרסמים, לכלוך ברשות הרבים ומפגעים חזותיים. המענה הנפוץ
ביותר כיום לצורך להיפטר מפסולת ביתית ותעשייתית הוא ריכוז והטמנה באתרי סילוק
פסולת. בשיטה זו הפסולת משונעת לאתרים המיועדים לכך, מרוכזת בבורות ומכוסה. הטמנת
פסולת כפתרון "קצה" (פתרון לבעיה העולה בסופו של תהליך, במקרה זה טיפול בפסולת)
מולידה שלוש בעיות סביבתיות חדשות: פליטת ביו-גז, היווצרות תשטיפים, וסכנה ליציבות
המדרונות והר הפסולת כולו.
פליטת ביו-גז. בסביבה דלת חמצן (סביבה אנאירובית) כמו זאת שבהר הפסולת,
החומרים האורגניים מפורקים על-ידי חיידקים בתהליכים של תסיסה; הגזים הנפלטים מהם
מכונים בשם כולל ביו-גז. הביו-גז מורכב בעיקר מגז מתאן (CH4) (כ-55% נפחי), מגז
דו-תחמוצת הפחמן (CO2) (כ-45% נפחי) וכן מכמויות קטנות של גזים אחרים. עיקר
פוטנציאל הגז נוצר בשלוש השנים הראשונות להטמנת הפסולת. ככל שחולפות השנים הולך
ויורד קצב שחרור הגז. בהר פסולת גדול יכול להימשך שחרור הגז גם עשרות שנים.
הביו-גז מוכר כגז בעל השפעות סביבתיות שליליות: הוא מגביר את "אפקט החממה", יוצר
אווירת פציצות, גורם מטרדי ריח ועוד. הגז מתאן והגז פחמן דו-חמצני הם "גזי חממה"
אפקטיביים, כאשר השפעתו של גז המתאן היא הדומיננטית (פרודת גז מתאן תורמת לאפקט
החממה פי 21 יותר מפרודת פחמן דו חמצני לתקופה של 100 שנה). ממחקרים שנערכו בארץ
עולה כי הביו-גז הנוצר באתרי הפסולת תורם כ-13% מכלל תרומת גזי החממה שמקורם
במגזרים שונים בישראל.
תשטיפים. תוצר נוסף של פירוק הפסולת הוא תשטיפים העלולים לגרום זיהום קשה
של קרקעות ומי-תהום. תשטיפים הם תמיסות של חומרים שונים המצויים בפסולת, או נוצרים
בתהליכי התפרקותה, החל מחומרים אורגניים וכלה במתכות כבדות. המקור העיקרי למים
בתשטיפים הוא מי גשמים המחלחלים לגוף הפסולת, ומים הנוצרים בתהליכי הפירוק
ביולוגיים של פסולת אורגנית. בכוח הכבידה מחלחלים התשטיפים דרך קרקעות וסלעים,
ועלולים להגיע למי התהום ולזהם אותם. לחילופין עלולים התשטיפים לזרום אופקית על
פני שכבות אטימות למים, להגיע לנחלים ולזהם גם אותם.
יציבות מדרונות. כאשר אתר סילוק פסולת נבנה בצורת הר בעל מדרונות תלולים,
מתעוררת בעיה של יציבות המדרונות. מידת היציבות היא גורם משתנה התלוי בגורמים כמו
הרכב הפסולת וצפיפותה, המבנה הגאומטרי של הדפנות ושל השכבות ועוד. גם שקיעתם של
הרי פסולת, בגלל תהליכי התפרקות הפסולת משפיעה על יציבותם. עד התייצבותו יאבד ההר
כ-10% עד 25% מגובהו ההתחלתי. יתר על כן, כיסוי מדרונות תלולים בקרקע יוצר בעיה של
סחף.
***
מפאת גודלו וקִרבתו למרכזי האוכלוסייה במדינת ישראל הפך האתר לסמל וקיבל את הכינוי
"הר הזבל של המדינה".
***
עד אמצע שנות התשעים נקברה רוב הפסולת בישראל באתרי סילוק פסולת לא מאושרים
ובמזבלות פתוחות, מקצתן פעל בקרבת הערים הגדולות. אתרים אלו מכונים מטמנות פראיות
וקבורת הפסולת בהם נעשתה ללא כל תשתיות להגנה על הסביבה. הגדולה במטמנות הפראיות
בישראל הייתה חירייה. האתר החל לקלוט פסולת בשנת 1952 בשטח השייך למנהל מקרקעי
ישראל, והוחכר לעיריית תל אביב למטרה זו. האתר הופעל במשך השנים על ידי "איגוד
ערים אזור גוש דן לתברואה" ושירת שלוש-עשרה רשויות מקומיות, ומחנות צבא סמוכים.
במשך שנות פעילותו, קלט האתר בעיקר פסולת ביתית ומעט פסולת בנייה. נפח הפסולת
וחומר הכיסוי מוערך בששה עשר מיליון מטרים מעוקבים. קצב קבלת הפסולת באתר עלה עם
השנים, עקב גידול במספר התושבים ועלייה ברמת החיים של האוכלוסייה. בעת סגירת האתר
(אוגוסט 1998) הגיעה לאתר כמות ממוצעת של 3,000 טון פסולת ביתית ביממה.
האתר ממוקם בשטח מישורי, מערבית לכביש מס' 4, בין המחלפים גנות ומסובים ונתחם
בצפון-מזרח על ידי נחל אילון ומדרום-מערב על ידי נחל שפירים. שטחו של האתר
כ-450,000 מ"ר, הר הפסולת שבו נישא לגובה של כ-60 מטר מעל הסביבה שהם כ-80 מטר מעל
פני הים. מפאת גודלו וקִרבתו למרכזי האוכלוסייה במדינת ישראל הפך האתר לסמל וקיבל
את הכינוי "הר הזבל של המדינה". ההר העצום מתנשא לגובה רב , וניתן לראותו ממקומות
רבים ברחבי גוש דן.
בחודש אוגוסט 1998 נסגר האתר להטמנת פסולת ובשטח הופעלה תחנת מעבר. תחילה הייתה
התחנה ארעית, ובמקביל הוקמה תחנת מעבר קבועה הפועלת החל משנת 2000. התחנה ממוקמת
למרגלות ההר בצמוד למדרון המזרחי, ממערב לכביש 4, בין נחל שפירים לדרך העלייה להר.
כביש גישה יחיד מאפשר כיום עלייה להר מכיוון תחנת המעבר.
תחנת המעבר הוקמה מסיבות כלכליות, משאית איסוף פסולת עירונית מובילה לחירייה
כשלושה טון פסולת בממוצע. משאיות הענק המשנעות את הפסולת יוצאות לאתר ההטמנה כשכל
אחת מהן עמוסה 35 טון פסולת בממוצע. הודות להסדר זה נחסכות עלויות שינוע ונחסך כסף
לרשויות. יתר על כן, קטֵן העומס על הכבישים, יורד מספר תאונות הדרכים, ופוחת זיהום
האוויר הנפלט מהמשאיות. ההסדר כיום מבוסס על כך שמשאיות הפסולת של הרשויות ממשיכות
להגיע אל אתר חירייה אך אינן עולות אל ההר ואינן פורקות עליו את תכולתן. במקום זה
פורקות המשאיות את הפסולת שהובילו אל בור קליטה עשוי בטון. בור זה קולט מידי יום
פסולת במשקל ממוצע של 2,700 טון. הפסולת נאגרת, נדחסת דחיסה ראשונית, ומועמסת על
משאיות ענק המשנעות את הפסולת לאתר ההטמנה "גני הדס" המצוי כ- 100 ק"מ מדרום
לחירייה.
|
|
|
