|
|
| |
עם הגיליון
"תיקון העולם מתחיל בתיקון החינוך"
(יאנוש קורצ'אק)
השימוש במונח "משאבי טבע", כפי שמופיע בשם הגיליון מרמז על הבעיה שאנחנו שבויים
בתוכה: התפיסה הדיכוטומית של האדם את הטבע. תפיסה הרואה בטבע "משאב" שאפשר לשאוב
ולנצל אותו לצרכינו אל מול תפיסה הטוענת כנגד ה"מסחור" והצריכה של כל שטח ציבורי
ושל הסביבה כולה; תפיסה התומכת בניצול יתר של משאבי הסביבה לטובת קבוצות בעלות
עניין הנהנות מהם ומייחסת לסביבה ערך אינסטרומנטלי בלבד מול תפיסה הרואה את
משאבי הסביבה (חיים ודוממים) כבעלי ערך בזכות עצמם מעבר לערך הכלכלי שלהם גרידא.
אין זה סוד שההתפתחות המואצת של החברה האנושית מאז המהפכה התעשייתית והצריכה
המוגברת של משאבי טבע מעבר ליכולת של כדור-הארץ, בייחוד בעשורים האחרונים, מסכנת
את תפקודן של מערכות טבעיות שלמות תומכות חיים. התפתחות זו מאיימת על הקיום הנאות
של האנושות עצמה. בעיניים פקוחות אנו כורתים את הענף שעליו אנחנו יושבים; גורמים
לשינוי הרכב האטמוספרה, לדלדול משאבי טבע ולשינוי האקלים; לזיהום מי תהום וימים
ולהכחדה ניכרת של מינים וזנים בטבע. אֵלו הן רק כמה מהתופעות השליליות שגרמה
הפעילות האנושית, המתועדת היטב בשנים האחרונות.
בין שאנו מצטרפים לתרחישים האפוקליפטיים ביותר, בין שאנו אופטימיים ומאמינים ובין
אם אנו נמנים עם היותר אופטימיים המאמינים, שאיכשהו ברגע האחרון המוח האנושי ישלוף
פתרונות טכנולוגיים אשר ימנעו אסון אקולוגי עולמי, אי אפשר להתעלם מהסוגיות
הסביבתיות המציבות על סדר היום אתגרים כמעט בכל מקום בעולם. בשנים האחרונות גוברת
ההבנה, שהפתרונות לבעיות סביבה טמונים בעיקר בעשייה חברתית, פוליטית וכלכלית.
למשל, קמה תנועה של התנגדות עולמית לסממנים האפלים של אותו מנגנון גלובליזציה של
השווקים, המונע בעיקר על ידי הגדלת רווחים של חברות ענק, והמושג על ידי העסקת
עובדים, כולל ילדים, בתת-תנאים, בעקיפת השמירה על זכויות היסוד ובהרס הסביבה
הטבעית.
המילה "משבר" בסינית, משמעותה "סיכון והזדמנות". המשבר הסביבתי והחברתי והסיכון
שהוא נושא בחובו, מולידים גם ניסיונות להציב אלטרנטיבות למסלול ההרסני שעליו אנו
דוהרים. החיפוש אחר מה שקיבל את הכינוי "קִדמה אחרת" מציב חלופה לתרבות הרואה
ב"צמיחה" תכלית הכל, וב"היפר-צריכה" כמיצוי האושר האנושי. אם נשפוט על פי הניסיון
שלנו בישראל, ההפרטה והמגוון העצום של מוצרי צריכה הפכו אמנם לתופעה השולטת בנוף,
אך נראה שאלה לא הובילו בהכרח לשיפור איכות החיים של החברה, אלא הגדילו את הפערים
החברתיים בין עשירים לעניים.
לא לאורך זמן יכול להתקיים מצב עולמי, שבו 20% מהעולם המערבי צורך כ-75% ממשאבי
כדור-הארץ, ובו רוב העולם השלישי מייחל להגיע לרמת החיים של המדינות המפותחות.
בשנת 2002 בלבד, הוצאו בעולם 500,000 מיליארד דולר על פרסומות שתפקידן לשכנע אותנו
לקנות מוצרים שאך זה עכשיו גילינו שאנו צריכים אותם. פרומיל מכספים אלה, ומהוצאות
הענק על נשק וצבא (כמעט טריליון דולר בשנה) היו פותרים בקלות את בעיית תת-התזונה
והעוני בעולם. המצב בארץ כידוע, איננו חורג מקנה המידה העולמי, לצערנו.
דויד דוניץ*
***
גישה זו של יצירת פתרונות לבעיות סביבה מתוך ראייה חברתית רחבה, הולידה את המושג פיתוח
בר קיימא (קיימות), האומר שעלינו לשאוף לפיתוח העונה לצרכים של הדור הזה
בהתחשבות בדורות הבאים. ראייה זו מכלילה בתוכה מחויבות לצדק סביבתי, הגורסת
שעל כל פיתוח לשפר את מצבן של אוכלוסיות חלשות (שהן בדרך כלל הראשונות להיפגע
מבעיות הסביבה ומהפיתוח משולח הרסן). מעבר לזה, מושג הקיימות מציב שאיפה לתכנון
מהיבט של צדק בין דורי, דהיינו פיתוח השומר מרחב להתפתחות של הדורות הבאים
אחרינו.
יישום פלטפורמה זו, שאומות העולם ובתוכן ישראל, חתומות עליו בהסכמים בין-לאומיים,
איננו פשוט כלל וכלל. נדרשת חשיבה חברתית וכלכלית אחרת מזו שהורגלנו בה, חשיבה
שאינה מונעת דווקא על ידי הפקת רווחים בטווח הקצר, חשיבה המחליפה מדדי איכות חיים
באלה של רמת חיים. הקיימות מחייבת הגינות חברתית, צמצום פערים וריסון במעשה
האנושי. "עיקרון הזהירות המטרימה" למשל, אומר שעלינו להימנע מכל נזק, גם מפני
שאיננו יודעים את ההשלכות של פעולת הרס, זו או אחרת, על המערכת הטבעית בעתיד.
חלק ניכר מהדיון בבעיות הסביבתיות, עוסק באחריות על המרחב המשותף (commons) ונכסי
הטבע המשותפים כמו מים, אוויר וכו'
(common pool resources). אלה גם אלה, לעתים קרובות הופכים לסלע המחלוקת, כאשר
העלויות של הנזקים מפעולתן של התעשייה והחברות המסחריות, מוטלות על הציבור באמצעות
מסים ובמחיר של בריאות לקויה.
כפי שנהוג בישראל, מרחב משותף זה מנוהל, בדרך כלל, בשקיפות ציבורית נמוכה. לא פעם
זכויות הכלל נרמסות בפני אינטרסים של "הון ושלטון", שלא תמיד טובת הציבור דווקא
עומדת לנגד עיניהם. מסיבה זו, מעוגנת היטב בתפיסת פיתוח בר קיימא הקביעה הקוראת
להרחבת הדמוקרטיזציה של תהליכי התכנון ושל שיתוף הציבור בתהליכים אלה.
תפיסת הקיימות מנסה להגדיר מחדש מהי "קֵדמה אחרת" ולרקום חזון חלופי לעתיד המושתת
על ההבנה שכלכלה בריאה וחברה הוגנת – הא בהא תליא ושניהם – גם הכלכלה וגם החברה –
תלויים בקשר הדוק עם סביבה בריאה וחיונית. האופטימיות, שמביאה החתירה לחברה בת
קיימא, בסופו של דבר נובעת מאמונה ברוח האדם וביכולתנו לחולל שינוי. כפי שהקלקולים
בסביבה הם פרי מלאכת האדם, כך גם תיקונה. למרות הקשיים והמכשולים הרבים בדרך, יש
בידינו להפוך את המציאות על פיה.
פסיכולוגים יגידו עד כמה סולידריות חברתית, חוויה של רציפות, ויכולת שליטה
באירועים, חיוניים לבריאותו הנפשית של האדם, לכן, אין ספק שחיזוק האמונה והיכולת
להשפיע על העתיד, הוא אחד האתגרים החינוכיים החשובים ביותר בימינו. יאנוש קורצ'אק
אמר פעם ש"תיקון העולם מתחיל בתיקון החינוך"... שינוי בחינוך אמנם לא ישנה את המצב
הביטחוני והחברתי שלנו מחר בבוקר, אך אין ספק שהשקעה בחינוך משקפת אמונה ביכולת
ליצור מציאות קולקטיבית אחרת.
ומה יותר ראוי לחינוך, מאשר הענקת ערוצים לביטויי אכפתיות, חמלה וטיפוח לילדים,
טיפוח הזדמנות, לתת להם להיות ולהרגיש חלק מהמרקם החברתי והסביבתי שלהם, שגם להם
יש אחריות כלפיו, והם-הם בעלי המניות, שישפיעו על עתיד החברה והסביבה בישראל.
חלומות באספמיה? אולי דברים אלה יישמעו קשים להשגה – הם יצריכו שיח דמוקרטי רחב,
שינוי חשיבה כלכלית וחברתית וגם אומץ לוותר על ההטבות המדומות, שהטילה עלינו תרבות
הצריכה, והרווח המיידי של השוק ה"חופשי".
לפעול אחרת הוא, כפי שכתב המשורר פעיל הסביבה גרי סניידר, "כישלון הדמיון". עלינו
להכיר במה שכמעט נשתכח מאִתנו – מה שבאמת יכול להיות כאן אחרת. אנו יכולים, עם
הדור הצעיר, לראות ולפעול לקראת עתיד שבו האנשים יהיו קשורים למקום ולקהילה שבה הם
חיים; להבין את התלות וההדדיות של האדם לכל המערכות הטבעיות ולמארג החיים; לחשוב
על עתיד שבו החברה יוצרת מחויבות להוגנות חברתית ומטפחת מוטיבציה וכלים לשינוי
ולשיפור פני הדברים.
ולכם, קוראי אאוריקה היקרים האוחזים ברגע זה את הגיליון, מופנית הקריאה להשתתף
במסע החינוכי לפיתוח בר-קיימא מתוך אמונה שהכדור, עדיין, בידינו.
*דויד דוניץ הוא מנהל הרשת הירוקה
|
|
|
