"ים בראש ההר הוא לכאורה מושג בלתי אפשרי, ואולם מדעי כדור הארץ מלמדים אותנו כי כל שרשרות ההרים החלו את דרכן הגיאולוגית בקרקעית הים. המטייל בהרי ירושלים יכול למצוא בסלעיהם שרידי מאובנים רבים של בעלי חיים ימיים בני עשרות מיליוני שנה, ושרידים כאלה ניתן למצוא גם בהרי האלפים, הרי אורל והרי ההימלאיה. בתקופתנו, המקום היחיד על פני כדור הארץ שבו ים גדול ועמוק הולך ונסגר בדרכו להיעשות שרשרת הרים, הינו הים התיכון. משום כך סביר להניח כי בעתיד הגיאולוגי הלא רחוק יהיה המעבר מלוב ועד כרתים דומה למעבר ברכסי האלפים מעמק נהר הפו לעמק נהר הריין." (מתוך גב הספר)

"הגיאולוג הראשון שגילה כי הים התיכון התייבש בסוף תור המיוקן היה החוקר הרוסי איוון צ'ומקוב
(Chumakov, 1968), ששימש כגיאולוג הנדסי בצוות רוסי אשר בנה את הסכר הגבוה באסואן שבמצרים העליונה. בזמן חפירת היסודות לסכר ולמתקניו מצא צ'ומקוב בסלעים שבאפיק נהר הנילוס מאובנים ימיים שגילם כ-4.5 מיליון שנה, מראשית תור הפליוקן. מציאת המאובנים האלה הייתה תמוהה כי אסואן נמצאת במרחק כאלף קילומטר מהים התיכון, וכדי שהים יגיע אליה יש צורך בתהליך שיסלק את כל הסדימנטים הממלאים את אפיק הנהר". "צ'ומקוב הציג את ממצאיו ומסקנותיו הנועזות בכנס החברה הגיאולוגית הסובייטית במוסקבה בשנת 1967. נראה שמחקרו לא נשא חן בעיני ראשי המכון הגיאולוגי הסובייטי, כי הוא לא חזר למצרים אלא הועבר לעסוק בחקר הגיאולוגיה של צפון הרי אורל, ומחקרו במצרים נקטע באיבו" (עמוד 88 בספר)

"קידוחי המחקר העלו כי האופק הברור והרצוף בתת הקרקע של הים בנוי בעיקרו מסלעים שהמינרל הראשי המרכיב אותם הוא המינרל הליט (מלח בישול halite). נוכחותו של מינרל זה מעידה תמיד על התאדות נמרצת של מי ים, והוא מוכר מלגונות רבות בים התיכון, מבריכות אידוי מלאכותיות להפקת מלח ומקרקעית ים המלח. ידוע כי הליט מתחיל לשקוע ממי הים לאחר התאדות תשעים אחוז מנפח המים. גילויו של ההליט בקרקעית הים התיכון העיד על התייבשותו של הים, וממצאים נוספים העידו על ירידת מפלסו בכשני קילומטרים. שכבות של גיר שנמצאו מעל שכבות המלח, הכילו מאובנים מתחילת תור הפליוקן. וכך, לאחר שבברית המועצות נדחתה הנחתו של צ'ומקוב על התייבשות הים התיכון על ידי עמיתיו, היא אומתה על ידי גיאולוגים מאירופה ומארצות הברית. זאת ועוד, מציאת בעלי-החיים הימיים השכיחים על שכבת המלח הראתה כי לאחר שהים התיכון התייבש, הוא חזר והוצף על ידי מי הים, כפי שטען צ'ומקוב". (עמוד 89 בספר)

"הוא ניסה להיות ימאי ולא הצליח, ניסה להיות נגר ופשט רגל, ואפילו לקיים מסבאה בגלזגו לא הצליח. בלית ברירה נעשה מר קרול שרת באוניברסיטת גלזגו. אמנם המשרה לא סיפקה לו שכר מרשים, אולם היא איפשרה לו כניסה חופשית לספריית האוניברסיטה, שבה יכול היה לקרוא ספרים ומאמרים במדעי הטבע כאוות נפשו. הוא שם לב כי מצויות עדויות אסטרונומיות מהימנות על שינויים מחזוריים ביחסים הגיאומטרים שבין השמש והארץ, ועלה במוחו הרעיון כי שינויי האקלים שהביאו בעקבותיהם את תקופות הקרח נבעו מאותם שינויים אסטרונומיים ביחסי שמש-ארץ, מפני ששינויים כאלה גורמים גם לשינויים בכמות קרינת השמש המגיעה אל כדור הארץ. קרול ביסס את הגילוי הזה ופרסם אותו בעיתונות המדעית. התיאוריה שהציע להסבר תופעות הקשורות בקרחונים היה כה מרשים עד ששלטונות האוניברסיטה קידמו אותו מדרגת שרת לפרופסור. כארבעים שנה מאוחר יותר, המשיך מתמטיקאי קרואטי, מילוטין מילנקוביץ, את קו המחשבה של קרול, ופיתח אותו בעת ששהה במחנה שבויים במהלך מלחמת העולם הראשונה. מילנקוביץ' הראה כי שינויים גיאומטריים בסיבוב הארץ סביב השמש ובזווית הנטייה שלה ביחס למישור הסיבוב מביאים לשינויים מחזוריים מורכבים בכמויות הקרינה המגיעות אל הארץ".
(עמוד 101 בספר)