| |
חיטה - ראשונה למניין שבעת המינים
מאת: ד"ר נורית קינן
מה המשותף ללחמנייה טרייה, לפיתה ממולאת בפלפל או שווארמה, לפיצה מתובלת וריחנית
ולאטריות? - המשותף למאכלים טעימים אלה הוא הקמח, המופק מגרגרי הצמח חיטה.
החיטה מלווה את בני האדם במהלך 15,000-10,000 השנים האחרונות, והיא משמשת כמקור
מזון בעל חשיבות רבה. לא לחינם החיטה נזכרת במקורותינו, כראשונה בין שבעת המינים
שארץ ישראל התברכה בהם. אכן, החיטה נחשבת לגידול עתיק יומין באזורנו, ויעידו על כך
ישובים רבים שנקראו על שם ענף גידול החיטה: כפר-חיטים, בית-לחם, קרני-חיטין,
דגניה, בית-דגן, בית-קמה, תל-קציר, אלומות, גדיש, גורן ועוד...
תִרבות החיטה החל כבר בימי קדם, והיא היוותה דגן עיקרי באזור הים התיכון. מקור
החיטה התרבותית באזורנו, והיא תוצר של הכלאות של דגני בר בטבע. מכאן היא התפשטה
לשאר העולם, אל אירופה, אל אסיה ואל מעבר לאוקיינוס. כיום, החיטה נחשבת לדגן החשוב
ביותר ובעל התפוצה העולמית הנרחבת ביותר. אחריה עומדים שאר הדגנים, לפי סדר
חשיבותם: אורז, תירס, שעורה, שיפון, שיבולת-שועל ואחרים.
|
משמאל: שיבולים של חיטת התרבות,
מימין: שיבולים של שעורת בר צילמה: נורית קינן, מטח
|
חיטת הבר וחיטת התרבות
סביר להניח שכבר בימי קדם, בני האדם שמו לב לחיטת הבר שצמחה בטבע, והתחילו להשתמש
בה כמזון. אבל, לצמחי חיטת הבר יש מגבלות שונות, שאחת החשובות בהן: התפרקות
השיבולת בעת הבשלתה. אמנם תכונה זאת מועילה להפצת זרעי החיטה בתנאי בר. אך מי שקטף
שיבולים של חיטת בר ורצה להביאם אל מקום מגוריו, כדי להכין מהם אוכל, הגיע אל
משפחתו עם גבעולי חיטה, שכמעט ולא נשארו עליהם גרגרים.
|
מימין: שיבולת של חיטת בר, שהתפרקה למגע
משמאל: השיבולת של חיטת התרבות נשארת שלמה צילמה: נורית קינן, מטח
|
נראה כי אחת התכונות הראשונות שבני האדם חיפשו אצל החיטה, היא היכולת של השיבולים
הבשלות והיבשות להישאר שלמות. רק שיבולים בעלי תכונה כזאת הצליחו לשרוד בדרך מן
השדה אל מגורי האדם הקדמון. למעשה, ראשוני המטפחים של צמח החיטה היו מלקטי המזון
של התקופה הקדומה, שהחלו לברור צמחי חיטה בעלי תכונות רצויות יותר. מאז ועד היום,
נבררו צמחי חיטה וטופחו בשיטות שונות, עד לקבלת המינים השונים של חיטת התרבות,
שאנו אוכלים כיום.
קרובי הבר של החיטה התרבותית, הגדלים גם כיום באזורנו, מניבים יבול מועט, ובעל
תכולה דלה של מרכיבי מזון חשובים, כגון: חלבון וויטמינים. אבל, הם עמידים למחלות,
למזיקים, ליובש, לקור ולחום. לעומתם, זני החיטה עתירי היבול, שטופחו במאה השנים
האחרונות, הם מזינים יותר אך פחות עמידים למחלות ולתנאי סביבה קשים. לכן, יש לחיטת
הבר, ולצמחי הבר הקרובים לה, חשיבות רבה כמקור לתכונות שונות בתהליכי הטיפוח של
החיטה התרבותית.
|
זנים שונים של חיטת התרבות צילמה: נורית קינן, מטח
|
כיום, מתבצע רוב המחקר של טיפוח זני חיטה משופרים, בשיטות של הנדסה גנטית,
והחוקרים מחדירים אליה גֶנים הגורמים לה להניב יבול רב ועשיר בהרכבו התזונתי,
ומקנים לה עמידות לגורמי מחלה ולתנאי סביבה קשים. צריך לזכור כי גם זנים שנחשבים
עמידים בפני מחלה, מאבדים את יתרונם כעבור שנים אחדות, בעת שהמזיק עצמו עובר שינוי
ומסוגל לתקוף את החיטה ה"עמידה". לכן מלאכת הטיפוח וההשבחה חייבת להימשך ברציפות.
גם חוקרים ישראליים מעורבים במחקרים אלה, וצוותי מחקר חשובים עובדים
במכון הדגנים שבאוניברסיטת תל-אביב ובמכון ויצמן למדע שברחובות. באוניברסיטת תל-אביב מתבצע גם
שימור של דגני הבר, המשמשים את מטפחי החיטה בארץ ובעולם כולו.
|
ניסויים של טיפוח חיטה, בסככת המחקר של מכון הדגנים של
אוניברסיטת תל-אביב
צילמה: נורית קינן, מטח
|
ועוד בנושא החיטה...
|
חזרה
|
